החלטה בתיק בש"פ 8868/03

1.        בפני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב- יפו (כב' השופט ח' כבוב), מיום 18/09/03, שניתנה בתיק ב"ש 92451/03, לפיה נעצר העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

2.        העורר עומד לדין בבית המשפט המחוזי בתל אביב- יפו באשמת ביצוע עבירת קשירת קשר לביצוע פשע- לפי סעיף 499(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 וכן עבירה של ייבוא סם מסוכן - לפי סעיף 13 +19א לפקודת הסמים המסוכנים (נוסח חדש), התשל"ג-1973.

           על-פי עובדות כתב האישום , בסמוך לחודש יוני 2003 קשר העורר, יחד עם נאשם אחר, בשם אורי אביטל (להלן-אורי), קשר לייבא סם מסוכן מסוג קוקאין מונצואלה לישראל. במסגרת הקשר הסכימו השניים כי אורי יטוס לונצואלה, שם ירכוש את הסמים ויביאם ארצה במזוודות בעלות תחתית כפולה. כן סוכם כי העורר יממן את הטיסה לונצואלה ואת רכישת הסמים. במסגרת הקשר ולשם קידומו, בחודש יוני 2003, במספר הזדמנויות, פנו העורר ואורי לסוכנת נסיעות מחברת הנסיעות "ברון טורס" אשר ממוקמת  בשד' ירושלים  ביפו וערכו עמה בירורים הנוגעים למועדי טיסות לונצואלה, עלותן וקבלת אשרת שהייה בונצואלה. ביום 06/08/03 או בסמוך לכך, יצר אורי קשר עם סוכנת הנסיעות וביקש ממנה לרכוש עבורו כרטיסי טיסה לונצואלה, דרך מדריד, באמצעות חברת התעופה "איבריה". הסוכנת רכשה עבור אורי כרטיסי טיסה לונצואלה, דרך מדריד, מתאריך 08/08/03 ועד לתאריך 17/08/03.  אורי הודיע לעורר כי ביצע את הזמנת הכרטיסים. לפיכך, ביום 06/08/03, או בסמוך לכך, הגיע העורר למשרדי "ברון טורס" ביפו, שילם לסוכנת 5,400 ש"ח  ו- 1,500 דולר עבור הכרטיסים וקיבל ממנה את כרטיסי הטיסה, שאותם מסר לאורי. ביום 08/08/03, בסמוך לשעה 16:00, הגיע אורי לנמל התעופה בן-גוריון, על מנת לטוס  למדריד. בנמל התעופה, על פי תיאום מראש, פגש את העורר. העורר מסר לאורי סכום מזומן של למעלה מ- 40,000 ש"ח . בהמשך, ניגשו העורר ואורי לדלפק להמרת כסף (change) והמירו  את הסכום האמור ב- 9,478 דולר , שאותם לקח עמו אורי על מנת לרכוש את הסמים. מיד לאחר מכן, בשעה 17:10, המריא אורי למדריד, משם המשיך לונצואלה. בונצואלה רכש 4,839.7 גרם קוקאין (להלן- הסמים).  אורי הטמין את הסמים בתחתית כפולה בשתי מזוודות שונות שרכש בונצואלה, כדלקמן: במזוודה אחת הטמין 2,410.55 גרם בתוך ארבע אריזות עטופות בנייר העתקה ובשקיות ניילון (להלן- מזוודה 1) ובמזוודה השנייה הטמין 2,429.15 גרם באותו האופן (להלן- מזוודה 2). בהתאם למתוכנן, ביום 16/08/03 טס אורי מונצואלה למדריד, כשאת המזוודות שלח בתא המטען. עם נחיתתו במדריד, ביום 17/08/03, התברר לאורי כי איחר לטיסת ההמשך ממדריד לתל-אביב. לפיכך, שהה אורי במדריד יום נוסף, עד לטיסת ההמשך החלופית, ביום 18/08/03. במהלך שהייתו של אורי בחו"ל, עמד, הוא, עם העורר בקשר טלפוני שוטף ועדכנו זה את זה בהתפתחויות השונות. ביום 18/08/03, בשעה 15:55, הגיע אורי בטיסה ממדריד לנמל התעופה בו- גוריון. אורי קיבל לידיו את מזוודה 1 אך גילה כי מזוודה 2 איננה. לפיכך, פנה למחלקת האבידות, דיווה על כך וביקש כי יודיעו לו עם הימצאוה של המזוודה 2. העורר המתין בנמל התעופה בן- גוריון לשובו של אורי עם הסמים, על מנת לאספם. ביום 19/08/03, הגיעה מזוודה 2 לישראל באמצעות טיסת איבריה מס' 6990.

3.        בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה לבית המשפט המחוזי בתל אביב- יפו, בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. ביום 18/09/03, הורה בית המשפט המחוזי על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. בהחלטה נקבע כי קיימות ראיות נסיבתיות שעל פניהן הינן בעלות עוצמה מספקת המובילה לקיומן של ראיות לכאורה, כנדרש בחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות, אכיפה- מעצרים) התשנ"ו - 1996 (להלן- חוק המעצרים), סעיף 21(ב) . עוד נקבע כי קיימת עילת מעצר, זאת בשל  היותה של עבירת הסמים,  בה מואשם העורר, כמקימה חזקת מסוכנות סטטוטורית, וכי המסוכנות הטבועה במעשיו של העורר אינה ניתנת להסרה באמצעות חלופת מעצר, זאת גם בהנחה  והיתה מוצגת  בפני בית המשפט המחוזי חלופת מעצר עם פיקוח מלא של אדם המוכן לערוב לעורר. בית המשפט המחוזי קבע כי מדובר בעבירות חמורות ועל כן מסוכנותו של העורר לא תוסר במידה והוא ישוחרר ועל כן אין מנוס ממעצרו.

           מכאן הערר שבפני.

4.        בא-כוח העורר טען בפני כי שגה בית המשפט המחוזי, בקובעו כי ישנן ראיות לכאורה להוכחת האשמה כנגד העורר. קיימות, אומנם,  ראיות מחשידות כנגד העורר, אך לא בעוצמה שמצדיקה מעצרו. נוסף על כך,  יש ראיות נסיבתיות, אך הן מועטות, דלות, ואין אף ראיה שמראה התנהגות מפלילה. עוד טען בא-כוח העורר, כי העורר הינו אדם, אשר נקטף ממערכת חיים הכי נורמטיבית, איש של משפחה, איש של עבודה, איש של ספורט, איש שמעולם לא היה במרחק של מילימטר ממעשה עבירה ועברו נקי,  על כן שגה במקרה דנן, בית המשפט המחוזי בקובעו כי למרות האמור לעיל, לא ניתן להבטיח את שלום הציבור מפני מסוכנותו.

           בא-כוח המשיבה טען, לעומתו, כי קיימות ראיות לכאורה כנגד העורר, שכן אין מחלוקת לגבי נסיעתו של אורי, אשר היתה למטרת ייבוא סמים וכי לעורר כמו לאורי יש זיקה לסמים. יתרה מכך עצם שמירתו של העורר על זכות השתיקה, מחזק את האשמות כנגדו, שכן  לא ניתן, מול רצף אירועים כזה, לשמור על זכות השתיקה. עוד טען בא-כוח המשיבה כי הראיות אומנם נסיבתיות, אך הינן בעוצמה כה גבוה, כפי שבית המשפט המחוזי קבע, עד שסיכויי ההרשעה גבוהים מאוד, ובשל כל זאת יש לדחות את הערר.

5.        לאחר ששמעתי את טיעוני שני הצדדים ולאחר שעיינתי בחומר הראיות שבתיק, אשר הועמד לרשותי, הגעתי למסקנה כי אין מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי. לא מצאתי כי נפל פגם בהחלטה להותיר את העורר במעצר.

6.        כאמור, בחנתי את חומר הראיות שבידי המדינה ואני סבור כי התשתית הראייתית הקיימת, יש בה  בשלב זה כדי לבסס ולו, לכאורה,  סיכויי להרשעתו של העורר באישומים המיוחסים לו. חומר הראיות מצביע לכאורה  על כך כי העורר  קשור לעסקה בדבר  יבוא הסמים. בידי המשיבה ישנן ראיות כנגד העורר ובכללן: אורי, בהודעתו מיום 20/08/03, מציין כי העורר הוא זה שהגיע איתו למשרד הנסיעות, והוא שאסף את הכרטיס ושילם עבורו. עוד יש לציין כי מבדיקת פלטי שיחות הטלפון של העורר, נראה כי הוא התקשר בעצמו לסוכנת הנסיעות פעמיים ביום 08/08/03 . נוסף על כך בעדותה של עובדת נתב"ג,  רינה פסקו, מיום 27/08/03, היא מוסרת  כי ראתה את העורר מוסר לאורי סכום כסף במזומן שנראה לה כאלפי דולרים ויחד הם הולכים לדלפק להמרת כסף ושם נמסרים לאורי אלפי דולרים. בהמשך, מסרה כי העורר התקשר אליה בזמן שאורי שהה בחו"ל והתעניין אם תהיה בנתב"ג ותחכה לאורי כאשר יחזור לארץ. נוסף על כך על- פי פלט השיחות שנערכו ממספר הטלפון של העורר, נראה כי העורר טלפן  פעמיים למשרד הנסיעות על-מנת לברר מה עלה בגורל מזוודה 2. יתרה מכך, העורר, הן בהודעתו מיום 24/08/03 והן בהודעתו מיום 02/09/03, שמר על זכות השתיקה ולא ענה לשאלות החוקר .

7.        לאחר בחינת חומר הראיות שבתיק, נראה כי קיימות נגד העורר ראיות לכאורה, הראיות במקרה דנן הינן ראיות נסיבתיות, אך יש בהן כדי לקשור את העורר לאשמות המיוחסות לו בכתב האישום, שכן אין  היותו של כתב אישום, המבוסס כולו על ראיות נסיבתיות, שולל אפשרות של מעצר עד תום ההליכים אם מצטרפות הראיות הנסיבתיות הללו לכדי מסכת של ראיות לכאורה, שיש בהן סיכוי סביר להרשעה (ראה בש"פ 991/99 מדינת ישראל נ' משה קנילסקי, תק-על 99(1), 773). 

           לעניין זה  יפים דבריה של השופטת ד' דורנר:

"... על בית-המשפט לשקול את מארג הראיות המצביע לכיוון קיומה של העובדה המפלילה, לעומת הסבריו של הנאשם והסברים היפותטים סבירים אחרים. אם ממכלול הראיות האפשרות להסיק קיום עובדה שאין בה אשמה של הנאשם היא אפשרות דמיונית, ואילו המסקנה ההגיונית היחידה המתבקשת ממכלול הראיות, בהתחשב במשקלן, היא קיומה של העובדה שיש בה אשמת הנאשם- הרי שמכלול ראיות זה  מספיק להוכחת האשמה בוודאות הדרושה במשפט הפלילי" (ראה ע"פ 3974/92 מוריס אזולאי נ' מדינת ישראל, פד"י מז(2), 565).

           אך ככלל, בשלב, בו נבחן חומר הראיות לצורך מעצר עד תום ההליכים, מקיים בית המשפט בחינה של הפוטנציאל הראייתי להרשעה, ומעריך את סיכוייה מבלי שהוא נדרש להכריע במשקלן ובמהימנותן של הראיות. עם זאת, כבר נאמר על-ידי בית משפט זה, לא אחת, כי הבחינה הראייתית בשלב זה אינה בדיקה טכנית בלבד (ראה בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פד"י נ(2), 133, וכן בש"פ 2637/97 האשם נ' מדינת ישראל, תקדין-עליון, כרך 97(2) 292). שעה שהוא שוקל מעצר עד תום ההליכים, על בית המשפט לתת דעתו גם לעוצמתן הלכאורית של הראיות. כאשר מדובר בראיות נסיבתיות, עליהן להיות על פניהן בעלות עוצמה, שיש בה כדי להוביל למסקנה לכאורית ברורה בדבר סיכויי ההרשעה. יתרה מכך, שתיקתו של העורר במהלך מסירת הודעותיו במשטרה עומדת לו לרועץ, שכן יש בשתיקתו זו לומר כי העורר לא הרים את הנטל להפריך את החזקה שהוא מסוכן במידה המצדיקה מעצר (ראה בש"פ 8638/96 נחום קורמן נ' מדינת ישראל, פד"י נ(5), 200), ולא זו בלבד אלא שבשל שתיקתו זו, השאיר העורר את  הראיות המפלילות אותו כפי שהן, ללא סתירה או כרסום כך שראיות אלו מספקות את הדרישה לקיומן של ראיות לכאורה להוכחת האשמה (ראה בש"פ 8850/96 שמעון בוחבוט נ' מדינת ישראל, תק-על 97(1), 27).

8.        לאחר שקבעתי כי קיימות, נגד העורר, ראיות לכאורה, הרי שבהתקיימן, קמה לה חזקת מסוכנות סטטוטורית, הקבועה בסעיף 21(א)(1)(ג)(3) לחוק המעצרים.

9.        לעורר אין אומנם עבר פלילי, אך בשל חומרת העבירות המיוחסות לו, ובעיקרן עבירת  ייבוא סם מסוכן הרי שיש לייחס לעבירה זו חומרה רבה, בשל התפשטותה  ויש להוקיעה מן השורש , כך שבדרך כלל נאשמים שיש נגדם ראיות לכאורה להוכחת עבירה כזאת מושמים במעצר עד תום ההליכים נגדם (ראה בש"פ 24/89/94 מנחם בן מוחא נ' מדינת ישראל, תק-על 94(2), 1802).

           חשוב לציין כי בית משפט זה חזר וקבע כי על עבירות סמים יש להכריז מלחמת חורמה ולמנוע  את ביצוען בכל דרך אפשרית (ראה בש"פ 7063/01 מוטי מלמד נ' מדינת ישראל, פד"י נו(1), 289).

           באיזון בין השיקולים השונים במקרה שבפני גובר הצורך בהגנת שלום הציבור מפני מסוכנותו של העורר ויש בכך כדי לשלול חלופת מעצר בנסיבות אלו.

           סוף דבר: החלטתו של בית המשפט המחוזי מבוססת ומנומקת היטב ולא מצאתי מקום להתערב בה. העורר יישאר במעצר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו בת"פ 40282/03, בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו.

           ניתנה היום, ט"ז בתשרי תשס"ד (12.10.2003).